פסק-דין בתיק ת"א 12436-08

מבוא

1.                  התובע יליד 25.1.1983 עבד אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), שעוסקת בעבודות של תיקון גגות רעפים ומרזבים. לפי הנטען בכתב התביעה ביום 9.7.03 בשעות הבוקר בעת שעבד על גג בית המצוי בשכונת גילה בירושלים התובע נפל מהגג. לתובע נגרמה בשל הנפילה חבלה בשורש כף יד שמאל.

2.                  התביעה הוגשה כנגד הנתבעת וכנגד הנתבע מס' 2, (להלן: "הנתבע") בעל המניות ומנהל הנתבעת.

3.                  הנתבעים אינם מכחישים כי התובע נפל אך לטענתם הם אינם אחראיים          ; לא הוכח קיומו של מחדל שהוביל לנפילתו של התובע. עוד חלוקים הצדדים באשר לגובה הנזק.

העובדות

4.                  בכל הנוגע לאירוע הובאו לעדות שניים: התובע והנתבע.

5.                  התובע מתאר בתצהירו כי התאונה אירעה חודש לאחר שעבודתו התחילה. הממונה עליו היה הנתבע. במהלך העבודה בעת שפירק קרש עץ עובד אחר פירק את צדו השני של אותו קרש. הקרש השתחרר וגרם לנפילתו מהגג אל רצפת המרפסת שמתחתיו תוך שהוא והקרש נופלים למטה מגובה של 2.5 מטרים.

6.                  בחקירה הנגדית נשאל התובע 'מה הוא רוצה מהנתבע' והשיב כי הוא עבד אצל הנתבע וכי הנתבע הוא זה שלקח אותו לגג ונתן לו הוראות מה לעשות (עמ' 8). באשר לנסיבות הנפילה הוא הסביר כי עבד ביחד עם פריד, הוא לא שם לב מה עשה פריד ברגע שפירק את העץ כי 'עיניו היו בעץ' (עמ' 8). בלשונו של התובע: ' התחלתי לפרק את הגג, באותו רגע היה פריד ממולי עם פטיש ביד, אני מפרק את הקרש, העיניים שלי על המסמרים שאני מפרק, לפתע נפלתי את עצמי על הרצפה'. (עמ' 8).

7.                  הנתבע מאשר כי הוא בעל מניות ומנהל בנתבעת אך מבהיר כי היה עובד של הנתבעת בעצמו ולא העסיק את התובע. פעולתו מול התובע, כך הטענה, נעשתה בשמה ועבורה של החברה.  באשר לאירוע הוא טוען כי התובע לא נפל מגג של בית אלא מגגון שהיה מותקן מעל המשקוף של דירה רגילה וכי התובע לא אמור היה לעלות לגגון אלא לעזור לשני עובדים אחרים מיומנים ולהגיש להם חומר. התובע עלה על הגגון מיוזמתו. 

8.                  בחקירה הנגדית אישר הנתבע כי בעת התאונה הוא עצמו ירד לשוחח עם הדייר (עמ' 9). לדבריו התובע עצמו לא נדרש לבצע את העבודה שעשה אלא כעובד חדש היה אמור לעזור בהרמת כלים, בסבלות ובדברים שמסביב (עמ' 9). הוא הסכים כי הוא זה שנותן את ההוראות לכולם ואחראי על הישום שלהן (עמ' 11). הנתבע נשאל בתור מי שהיה אחראי ומפקח מה עשה כדי למנוע מצבים כאלה של נפילת עובד מגג והוא השיב כי מגגון כזה קשה למנוע את הנפילה שכן לא עובדים בגגון שאינו גבוה עם ריתמות וקשירה (עמ' 12). הוא לא ידע לתאר אם עלו על דעתו אמצעי בטיחות אחרים כדי למנוע נפילה אך הסכים כי אין מדובר במכת גורל אלא יש לדאוג לכך שרק עובדים שיודעים טוב יותר את העבודה יעלו (עמ' 12).

9.                  עיון בתיאור העדויות מעלה כין אין למעשה מחלוקת על מה שאירע: התובע עלה על אותו גגון ללא שננקטו כל אמצעי זהירות. הוא עסק בפירוק קרש ובעת שעסק בכך עובד אחר פירק את צדו השני של הקרש וכך במהלך עבודתו התובע נפל מגובה של 2-3 מטרים. הנתבע הוא שהיה הממונה על התובע ועל העובדים האחרים; הוא זה שנתן את ההוראות לביצוע העבודה אך בעת התאונה לא היה בקרבת הגג. את העבודה אמור היה לבצע פועל אחר, מקצועי ואחראי, אך התובע ככל הנראה סייע בעדו.

האחריות

10.              התובע מבקש לקבוע כי הנתבעים אחראיים כלפיו. הוא טוען כי קיימת חובת זהירות של הנתבעת כמעסיקה וכי זו נלמדת משיטת עבודה לקויה; אי הקפדה על כללי בטיחות שימנעו עבודה בגובה ללא נקיטת צעדים מתחייבים ומתן הוראות עבודה לא נכונות וללא הקפדה. באשר לאחריות האישית של הנתבע נטען כי עצם העובדה שהנתבע היה במקום, נתן הוראות והצטייר כלפי התובע כמעסיקו וכמי שאחראי לבטיחותו כדי לקיים את הנדרש לצורך הטלת חובות גם עליו. שני הנתבעים, כך הטענה, היו יכולים לצפות את ההתרחשות הנזק שהוא נזק ברור ותוצאתו סבירה בנסיבות האירוע.

11.              התובע מפנה לכך שמעדות הנתבע עלה ששום אמצעי זהירות סביר לא ננקט על ידו אף שהזכיר אפשרות של קשירה וטען כי הדבר אינו נהוג לגישתו בגובה שממנו נפל התובע. לא נעשה שימוש בסולם או המתקן אחר לעבודה בגובה.

12.              עמדת הנתבעים היא כי התובע לא עמד בנטל להראות את ההתרשלות והקשר בינה לבין הנפילה. התובע, כך הטענה, נפל במהלך העבודה אך לא ברור גם לו ממה נפל ואין די ב'חוכמה בדיעבד'.  בהיעדר ידיעה מה גרם לתאונה אין להטיל על הנתבעים אחריות.  הנתבעים חולקים גם על הטענה כי מוטלת אחריות אישית על הנתבע. אין כל עתירה להרמת מסך ההתאגדות של החברה.  באשר לאחריות הם מבקשים לקבוע כי כל פעולותיו של הנתבע היו בשם החברה ועבורה.

13.              במחלוקת שנפלה בין הצדדים מצאתי כי מוטלת אחריות על שני הנתבעים. באשר לנתבעת, שהיא המעסיקה של התובע הרי שנקבע כי 'במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים' (ע"א 9073/09  אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף, (פורסם במאגרים, 14.6.2011) וההפניות שם).

14.              באשר לנתבעת דומה כי הדברים ברורים. הנתבעת, כמעסיקה של התובע, התירה את עבודתו מבלי שהאחראי לעבודתו ומנהל העבודה יוודא כי התובע אינו עולה על הגגון ללא נקיטת אמצעי זהירות כלשהם למקרה של נפילה; התיאום בין העובדים באופן שימנע פירוק אותו קרש על ידי שניהם כאשר האחד אינו מודע לשני היה לקוי ונפילתו של התובע מגובה זה היא תוצאה של אותו כשל. עצם העובדה כי מנהל הנתבעת הותיר את העובדים לבדם באותה נקודת זמן אינה משחררת את הנתבעת מאחריות למה שאירע באותן שניות שבהן לא היה במקום. דווקא פרק הזמן הקצר מקשה על קבלת עמדת הנתבעים כי מדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי.

15.              גם באשר לנתבע מצאתי כי יש מקום להטיל עליו אחריות אישית כלפי התובע.  אחריותו של הנתבע אינה נובעת מהרמת מסך ההתאגדות של החברה הנתבעת אלא מאחריותו האישית. כפי שנקבע מקום בו מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות במעשיו או במחדליו של מנהל חברה ניתן לחייבו באופן אישי באחריות כלפי העובד הניזוק וזאת בשל כך ש'"האינטרס החברתי במניעת נזקי גוף במסגרת תאונות עבודה משתקף בשורה של חיקוקים, וביניהם פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל - 1970 ותקנות שונות שעניינן בטיחות בעבודה. אינטרס זה יקודם גם במשטר משפטי בו יפנימו אורגני החברה עצמם את ההשפעות של מעשיהם על-ידי חיובם האישי בעוולות  הנזיקיות שהיה להן יד בגרימתן " (ע"א 8133/03  עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ פ"ד נט (3) 66, 77 (2004) (להלן: "לוטם").

16.              הנתבע תפקד באתר בו עבדו התובע, הפועלים האחרים והנתבע כמנהל עבודה. כפי שנקבע "למנהל העבודה, שהוא הממונה בשטח על העובדים ואמור לספק פתרונות לסוגיות המתעוררות, לרבות סוגיות בטיחותיות, יש ברבים מן המקרים יכולת למנוע סיכונים. בדרך-כלל הוא מיומן בעבודה  יותר ממרבית העובדים, ויש לו קשר לגורמים השונים בחברה שאליהם הוא יכול לפנות בבקשה לנקוט אמצעי זהירות שאינו יכול לנקוט בעצמו. לפיכך על מנהל העבודה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על-מנת למנוע סכנות הצפויות לעובדיו, ובין היתר לדאוג כי העובדים ישתמשו באמצעי בטיחות (כגון משקפי מגן, חליפות מגן וכד'), לפקח כי כללי הבטיחות נשמרים ולתת לעובדים הוראות כיצד לבצע את העבודות המוטלות עליהם באופן בטיחותי." (לוטם, עמ' 76-77).